רק השפה נשארה

 

ספרו של גלעד עברון

 

אתה מרגיש צנזורה עצמית כשאתה כותב מחזה חדש?

אף פעם לא. איך אפשר ליצור ככה? ביום שאתחיל להרגיש כך אפסיק לכתוב. וזו לא עמדה קלה. רוב העוסקים באמנות ובתאטרון אינם עשירים, עובדים קשה ולא אחת מסתכנים, אבל עושים מה שהם מאמינים בו בצורה יוצאת מן הכלל... אנשים ממשיכים לעשות את זה גם כשלא משלמים להם, גם כשדורסים אותם, דוחפים אותם לפח ומכפישים אותם. הם ימשיכו לפעול כך כי הם חייבים לפעול כך. הם בין היחידים שהמקצוע שלהם הוא חשיבה ביקורתית וככאלה הם מסוכנים, כי למילים ולדימויים יש כוח. אי אפשר לסתום, אי אפשר לעצור.

(מתוך ראיון עם יאיר אשכנזי, יולי 2016)

 

במחזותיו של גלעד עברון נמצא הזרה מקרבת בין האמירה לבין האסתטיקה, וקשר מעמיק ומקורי בין העיצוב הדרמטי המוקפד של עלילה, דמויות ונסיבות חברתיות ופוליטיות לבין הפן האישי, המכוון בחלקו לעצמו. אצל עברון האישי הוא פוליטי וגם אמנותי: תאטרון כחלופה לחיים. הוא נמנע מיפיוף, סגנונו תכליתי ושולף מהעברית בדיוק את מה שיש לו לומר. לא פחות, אף פעם לא יותר. שפתו לעתים מתחזה לפשוטה אך הקצב משתנה. כך, בשליטה מרחיקה, הוא מפרק את המובן מאליו במציאות ומאפשר התבוננות, מזמין מבט מוסרי ויוצר שקט הנחוץ כאן כאוויר אמנותי לנשימה. "תאטרון יכול להיות המון דברים, אבל קודם כל הוא מוכרח להיות תאטרון. והדרך לבדוק את זה היא לשאול מה יש בו ואפשרי ונכון רק לתאטרון ולא לשום מדיום אחר". דון קיחוטה של עברון מספר, שעל מנת לראות יש להעז, על מנת להילחם ברשע צריך לעשות מעשה. מחזותיו של עברון הם המעשה שלו.

שמעון לוי

Please reload

    • Black Facebook Icon
    • Black Twitter Icon
    • Black YouTube Icon