רקפת: ענווה וגאווה בשירת רחל

מאת פרופ' זיוה שמיר

  

רחל דימתה את עצמה ואת שירתה הארץ-ישראלית ל"ספיח" - לתבואה שצמחה במאוחר, בפאת השדה. אכן, כמו אחיותיה המשוררות העבריות הראשונות, היא הגיעה ארצה ללא שליטה מספקת בעברית, אך בהיותה שקויה ורוויה בתרבות הרוסית, הצליחה שירתה להגיע בתוך שנים אחדות להישגים אמנותיים חסרי תקדים. את הלשון העברית רכשה רחל אגב קריאה יום-יומית בתנ"ך והאזנה לפטפוטי הטף.

 

שירתה הממזגת בתוכה ענווה וגאווה, דומה לאותה רקפת מלאת ניגודים הפורחת בשניים משיריה: פרח עדין ורפה, שראשו מורכן בהכנעה, אך מעל לגבעולו מתנוסס כתר נאה של עלי כותרת בהירים, ומתחתיו - עלווה כהה ושורשים חזקים הנאחזים בעקשנות בסלע. לא בכדי הדגיש אליעזר שטיינמן את "עוז חולשתה" של רחל.

 

הספר מתאר את התקבלותה של המשוררת על ידי ביאליק, שלונסקי ואלתרמן - נציגיהן החשובים של שלוש משמרות בשירה העברית. הוא אף מאתר ומתאר צייני סגנון אופייניים שלא אובחנו עד כה במחקר ובביקורת.

 

 

Please reload

    • Black Facebook Icon
    • Black Twitter Icon
    • Black YouTube Icon