הניגון שבלבבו

מאת פרופ' זיוה שמיר

 

בראשית דרכו גינה ביאליק את הליריקה "הריקה" והרגשנית של משוררי דור חיבת ציון, המתלוננים על לבם "הנקרע לגזרים" או על כינורם "הנשבר לרסיסים". בהשראת הגותו של גתה, חשב המשורר הצעיר שרק חיבורו של שיר סיפורי רב ממדים עשוי להיחשב הישג פיוטי ראוי לשמו.

 

לימים גילה ביאליק שאף הוא אינו יכול להתנזר משירי דמעה ואנחה, וביקש לברוא בשיריו דמעה חדשה – "דמעה נאמנה" – שבכוחה לעורר את הלבבות מאדישותם. הוא גם גילה במאוחר את "סוד הצמצום". בעקבות משוררים כדוגמת לרמונטוב, שילר, היינה ובודלר, החל בחיבורם של שירים ליריים קצרים ומעובי משמעות. שיריו אלה (לא זכיתי באור מן ההפקר, לבדי, הכניסיני תחת כנפך ועוד) היו ועודם פסגותיה של הליריקה העברית - אבני חן שאפשר להפוך ולהפוך בהן מבלי להגיע לסוף חקרן.

 

הספר הניגון שבלבבו מתחקה אחר דרכו של ביאליק אל השיר הלירי הקצר, ובוחן מהלכיה של דרך זו. אגב כך נבחנת גם דמותו של "האני" הדובר בשירים אלה. באמצעותה הציג ביאליק דיוקן עצמי מעורר הזדהות, אך גם דיוקן קולקטיבי של היהודי הארכיטיפי – יושב-האוהלים והנודד – שבכל דור ובכל אתר.

Please reload

    • Black Facebook Icon
    • Black Twitter Icon
    • Black YouTube Icon