המשורר, הגבירה והשפחה: ביאליק בין עברית ליידיש

מאת פרופ' זיוה שמיר

 

ביאליק מעולם לא התלבט באיזו שפה לבחור כשפת יצירה. מראשית דרכו בחר לכתוב עברית בלבד, עד אשר ידידו י"ח רבניצקי החל לערוך מאסף ביידיש – דער יוּד – וביקש מהמשורר שיר לעיתונו. עיתון חדש זה ביקש לפנות אל המוני בית ישראל ולרכוש את אהדתם במאבקו של אחד-העם על כתר ההנהגה של התנועה הציונית. בקשתו של רבניצקי, מבקר ועורך אנין טעם, רעו ויד-ימינו של אחד-העם, נתנה לביאליק את ה"הכשר" לכתיבת שירים בשפה שלא זוהתה עם שפת השירה "בת השמים", אף לא זוהתה כשפתם של החוגים הציוֹניים. הלכי רוח רומנטיים, שהעלו על נס את "האדם הפשוט", וכן צורכי השעה "הבוערים" העניקו גושפנקא ליידיש כשפת יצירה לגיטימית. חושיו של המשורר אותתו לו שהיצירה ביידיש פתחה לפניו קשת ססגונית של אפשרויות שהעברית עדיין לא הציעה לו באותה עת, ועד מהרה כתב במקביל בשתי הלשונות גם יחד. יצירתו יצאה נשכרת מן הסימביוזה הזאת, שביאליק תיארה כיחסי "רות" ו"נעמי". שיריו העבריים הפכו "פשוטים" ו"עממיים" יותר, ואילו יצירתו ביידיש זכתה בשירי נבואה וחזון, מלאי פתוס מקראי. ביאליק כתב ביידיש עשרים שירים בסך-הכול, אך אחדים מהם הפכו לשירים מוכרים ומושרים, שהשפיעו על ההתפתחות של שירת יידיש המודרנית. בשנות המלחמה והמהפכה, משהבין ביאליק כי הכתיבה ביידיש פירושה הזדהות עם הציבור המבכר את המהפכה הרוסית על המהפכה הציונית, ואינו מחפש גשר ביניהן, פסק לחלוטין מלכתוב ביידיש לאחר עשרים שנות יצירה דו-לשונית.

 

Please reload

    • Black Facebook Icon
    • Black Twitter Icon
    • Black YouTube Icon